פסק-דין בתיק ת"א 2178-09

1.         תביעת נזיקין בגין נזקי גוף שעל פי הנטען, נגרמו לתובע עקב רשלנותו של הנתבע.

2.         ואלה עיקרי העובדות הצריכות לענין:

            א.         התובע (להלן: "הרצל")  יליד 1938, ניהל בדימונה מזנון פלאפל (להלן:"המזנון).

ב.         הנתבע (להלן:מלול") תיאר עצמו כעוסק בעבודות מסגרות משנת  1995 והוא בעלים של מסגריה מאז שנת 1997.  (סעיף 1 לתצהירו).

ג.          על גבי קומת המסד של המזנון, קיימת עליה אשר שימשה את מפעילי המזנון כמחסן. המעבר בין קומת המסד לבין העליה, נעשה באמצעות סולם. יש להניח, שהעברת טובין שונים אל המחסן וממנו, נתקלה בקשיים פיזיים. כנראה מטעם זה, פנה הרצל אל מלול ובקש ממנו להתקין מתקן הרמה שיקל בשינוען של הסחורות בין קומת המסד לעליה.

ד.         לבקשת הרצל, במרץ 2007, מלול התקין את מתקן ההרמה.

ה.         ב- 06.08.07, חודשים ספורים לאחר התקנתו, עת שהרצל היה על מתקן ההרמה, יחד עם טובין שונים שביקש להעביר למחסן, המתקן קרס, והרצל נפל יחד אתו מגובה העליה, (על פי הנטען 3.8 מ')  לקומת המסד. לארוע זה יקרא (להלן:התאונה"). 

ו.          כתוצאה מן התאונה, נגרמו להרצל פגיעות גוף שונות. הוא נזקק לניתוח ולאשפוז בן 8 ימים. מומחה מטעמו של הרצל, פרופ' דן עטר,  קבע את נכותו האורתופדית בשיעור של 20%. מומחה מטעמו של מלול, ד"ר ולן, קבע את נכותו של הרצל בשיעור של 10%. הצדדים קבלו את הצעת בית המשפט ולפיה, כל חישובי הנזק, יערכו על בסיס של 15%.

ז.          מלול הגיש הודעות צד ג' נגד חברת ברגי הדרום (1984) בע"מ. וזו מצידה הגישה הודעת צד רביעי. הנתבע קיבל את המלצת בית המשפט, והצדדים הנוספים נמחקו מן התיק בהסכמתו, כך שנותרה רק היריבות בין הצדדים הקרובים.

3.         טענת הרצל בתמצית היתה, שמתקן ההרמה כשל בשל נסיבות שהן מעבר לידיעתו ולכן חל הכלל "הדבר מדבר בעדו", המטיל את הנטל על מלול להוכיח, שלא התרשל. ניתנת האמת להאמר, שהרצל לא דבק בטענתו זו (ויפה שכך עשה) - וקיבל על עצמו את הנטל להוכיח, שמתקן ההרמה קרס בשל רשלנותו של מלול.

4.         טענותיו של הרצל:

הרצל הסתמך על חוות דעת של מומחה מטעמו, מר דב ברנע, שהוא מהנדס מכונות, ובעל התמחות בנושא בטיחות ומתקני הרמה. על פי חוות דעתו, מה שתואר עד כה "כמתקן הרמה", איננו אלא "מעלית". מתאור זה, מתחייבות כמה מסקנות. ראשית, מלול לא היה בעל הכשרה מתאימה להתקנת המעלית. שנית, המעלית לא עברה בדיקות של בודק מוסמך או של מכון תקנים, ואפילו היתה נבדקת, "לעולם לא היתה מקבלת אישור". כלומר, טענת הרצל היא, שמלול לא היה כשיר לתכנן ולבצע את מתקן ההרמה/מעלית, ושהמתקן הזה, לא עמד בשום סטנדרט בטיחותי סביר. טענות אלה עוד יפורטו בהמשך.

5.         טענותיו של מלול:

טענתו העיקרית של מלול היתה, שהוא בנה עבור הרצל, לבקשתו של הרצל,  מתקן הרמה, שהיה מיועד  להרמת סחורות בלבד. לטענת מלול: "הבהרתי בפני מר הרצל כי אין להשתמש במתקן ההרמה להסעת בני אדם. גם גודל המתקן כשלעצמו, אינו מאפשר הסעת בני אדם היות שהדבר מסוכן כשלעצמו, שכן המתקן מלכתחילה נבנה כך, שישמש אך ורק להסעת מסעות". (סעיף 5 לתצהירו של מלול וכן ראו: סעיף 8 שם).

לטענת מלול, "העובדה שמר הרצל עלה למתקן בניגוד גמור להוראות היצרן, לבקשה שלו עצמו, ולהודעה שלי אליו, משמיטה את הבסיס של חבות כלשהי כלפי, שכן, הרצל, על דעת עצמו, עלה על מתקן שמיועד אך ורק למשאות ולא לבני אדם, ולכן האחריות כולה חלה עליו". מלול גם טען, כי הרצל "הציג עצמו בפני כקבלן בנין לשעבר וכבעל נסיון רב בבניה, והוא תכנן והגה את התכנית לבניית מתקן ההרמה" (סעיף 3 לתצהירו של מלול).

לטענה זו, נסמכה גם טענה נוספת לפיה, המתקן נועד במקור להרמה של 300 ק"ג בלבד. כיון שהמתקן עצמו שוקל כ- 100 ק"ג, והרצל אף הוא שוקל כ- 100 ק"ג, וכיוון שעל המתקן היו טובין במשקל העולה על 100 ק"ג "כל זה יכול היה לגרום וגרם בפועל לקריסת המתקן... עקב משקל יתר". לטענתו של מלול: "הכבל פשוט נקרע, ככל הנראה עקב עומס יתר" (סעיף 13 לתצהירו).

עוד נטען על ידי מלול, כי הוא בנה עבור הרצל סולם פריק. בעוד מתקן ההרמה אמור היה לשמש רק עבור העברת סחורות, הרי שהסולם היה אמור לשמש, למעבר בני אדם מקומת המסד לעליה. על פי טענה זו, הוסבר להרצל, שהשימוש במתקן ההרמה, מיועד אך ורק עבור טובין ושאסור להשתמש במתקן לצורך העלאת נוסעים.

ולבסוף, מלול גם טען, שהוא הודיע להרצל שטרם השימוש במתקן ההרמה,  עליו להביא בודק מוסמך מטעם משרד העבודה שיאשר את השימוש במתקן.

כללו של דבר, טענתו המרכזית של מלול היתה, שיש בהתנהגותו של הרצל, משום אשם תורם מכריע בהתרחשות התאונה, היות "והוא היה מודע  ואף הוזהר כי המתקן אינו מיועד להסעת בני אדם... ועל אף ידיעה זו, הרצל עלה על המתקן ובכך הסתכן מרצון, וגרם לתאונה". (סעיף 18 לתצהירו של מלול).